וירג'יניה ריברס (יהודיה) מתארת את חווית סף המוות שלה, שזכתה להיכלל בספרו ד"ר קנת רינג "שיעור מהאור", היא מגלה את התשובות לכל השאלות – באהבה נצחית
מוות קליני ב-1986 של וירג'יניה ריברס (יהודיה): בזמן התקף אנוש כשסבלה מדלקת ריאות חמורה, היא הרגישה לחץ חזק באוזניים, והתקשתה לנשום. היא זוכרת שניסתה לצעוק: "בבקשה, איפה כולם? אני גוססת". בנקודה הזו היא איבדה את הכרתה, וחווית סף-המוות שלה התחילה, ופורסמה במחקרו של ד"ר קנת רינג "שיעור מתוך האור" (Lesson from the light):
היתה שלווה מוחלטת. הייתי מוקפת מכל צדדי בחלל שחור. כבר לא הייתי מפוחדת. היה לי נוח והייתי מסופקת להיות היכן שהייתי. ללא פחד… ללא כאב… פשוט שלווה ונוחות, עם סקרנות מדהימה.
מיד, השחור החל להתפרץ למספר רב של כוכבים, והרגשתי כאילו הייתי במרכז היקום, עם יכולת ראייה פנורמית לכל הכיוונים.
מייד לאחר מכן התחלתי להרגיש תנועה מהירה קדימה. היה נראה שהכוכבים עפים לידי במהירות כל כך גבוהה, עד שיצרו מנהרה מסביבי. התחלתי לחוש מודעות, ידע. ככל שהונעתי קדימה, יותר ידע קיבלתי. השכל שלי היה כמו ספוג, גודל ותופח במימדיו עם כל תוספת. המידע הגיע במילים יחידות, וביחידות של רעיונות שלמים. פשוט נראה שיכולתי להבין הכל בעת ספיגתו. יכולתי להרגיש את השכל שלי מתרחב וסופג, וכל פיסת מידע חדשה נראתה איכשהו קשורה.
זה היה כאילו כבר ידעתי, אבל שכחתי זאת, או שמתי במקום לא נכון, כאילו זה חיכה לי כאן כדי לאסוף אותו בדרכי. המשכתי לגדול בידע, להתפתח, להתרחב, ולצמוא לעוד. זה היה מדהים, כמו להיות ילד שוב, ולחוות משהו חדש לגמרי ויפה, מגרש משחקים חדש ונפלא. עם כל שניה שעברה, היה עוד ללמוד, תשובות לשאלות, משמעויות, הגדרות, פילוסופיות וסיבות, היסטוריות, מיסתורין, והרבה יותר, הכל נשפך לתוך השכל שלי. אני זוכרת שחשבתי: "ידעתי את זה, אני יודעת שידעתי. איפה כל זה היה?".
הכוכבים החלו לשנות צורות לפני עיניי. הם התחילו לרקוד, ובכוונה יצרו מבנים מורכבים וצבעים שמעולם לא ראיתי. הם נעו והתנודדו לפי מקצב מסויים, או מוסיקה, עם איכות ויופי שמעולם לא שמעתי (או שלא זכרתי ששמעתי…).
לחן שלא יכול להיות שבני אנוש חיברו, ואעפ"כ זה היה ממש מוכר, ובהרמוניה מושלמת עם תמצית הקיום שלי. כאילו זה היה מקצב הקיום שלי, סיבת קיומי. השפע של התמונות והצבעים פעם באחדות נהדרת עם ה"תזמורת" המופלאה.
הרגשתי לגמרי בשלווה, רגועה ע"י המראה והלחן. יכולתי להישאר במקום לנצח, עם הפעימות הללו של אהבה ויופי, שפעמו בכל נשמתי. האהבה נשפכה אליי מכל פינות היקום.
עדיין הונעתי קדימה במה שנראה מהירות גבוהה. אעפ"כ יכולתי להתבונן בכל מה שעברתי לידו, כאילו עמדתי ללא תנועה. כל שנייה שעברה ספגתי יותר ויותר ידע. אף אחד לא דיבר אליי, וגם לא שמעתי קולות בראש שלי. פשוט היה נראה שהידע "קיים", ועם כל מודעות חדשה הגיעה היכרות.
אור בגודל של חודו של מחט הופיע לפניי, בצד השני של המנהרה הרבגונית. האור הלך וגדל כשריחפתי קרוב יותר ויותר אליו, עד שלבסוף הגעתי ליעדי.
בבת אחת היתה מודעות שלמה ומוחלטת. לא היתה שאלה שיכולתי לשאול, שלא היתה לי כבר עליה תשובה. הסתכלתי אל הנוכחות שידעתי שתהיה שם, וחשבתי: "אלוהים, זה היה כל כך פשוט, איך לא ידעתי את זה?". לא יכולתי לראות את אלוהים, כמו שרואים בן אדם, אבל ידעתי שזה היה הוא: אור, יופי הנובע מבפנים, ללא שיעור, לכל הכיוונים, לגעת בכל אטום של יישותי. המיזוג המושלם של הצבעוניות, העיצוב והלחן התחיל כאן, באור. זה היה אלוהים, האהבה שלו, האור שלו, מהותו, כוח הבריאה הנובע לקצוות כל הנצח… מושיט יד כמו משואת אהבה הפועמת להביא אותי "הביתה" (כמו משואה של מגדלור).
היה זמן של החלפת-מידע, שארך רגע אחד, או ביובל אחד, של ידיעה וקבלה מוחלטת שלי, ושל מה שנעשיתי. בשבריר שנייה זו, או אלף שנה, ידעתי שהוא ראה את כל חיי, ועדיין אהב אותי. אהבה זכה וטהורה, לא אנוכית, זורמת לנצח, וללא תנאים. אלוהים ראה את חיי, ועדיין אהב אותי לאין שיעור, ולנצח, עבור מי שאני, עבור קיומי.
הוא אף פעם לא דיבר אליי במילים שיכולתי לשמוע באוזניי, אך שמעתי את המחשבות שלו בבירור כמו מילים. איכות המילה שלו, המחשבה שלו, הקול שלו בראש שלי, היתה מופלאת, מקסימה, משכנעת ללא בקשה, עדינה ואדיבה, ומלאה ביותר אהבה ממה שניתן לתאר. להיות בנוכחותו היה יותר מעורר השראה, יותר מזמין, מכל צורה של אהבה או הרמוניה שמעולם נתגלתה במציאות הזו. שום התנסות, שום קירבה מעולם לא היתה כזו שלמה.
הייתי על מה שנראה כמו רף של הר ענק. הצד הקדמי שבו עמדנו היה מיושר, אולי כמו חצי גבעה. עמדתי, מרחפת, אולי צפה לצידו, ואני זוכרת במעורפל מזבח בנוי מאור זוהר מוזהב, שהיה מלפניי וקצת לימיני.
לא היתה לי מודעות או חוסר-מודעות שיש לי גוף. הייתי שם וזה הדבר החשוב ביותר שיכולתי לדמיין. הוא אמר לי דברים רבים, שאותם אני בקושי זוכרת, או בכלל לא. אני רק זוכרת שדיברנו, או יותר נכון, שהוא נתן לי השראה ואני למדתי. היה נראה שהחלפת המידע ארכה שעות או יובלות, ועכשיו (כאן) זה נראה כאילו יובלות עברו בדקות מועטות. אני זוכרת רק שני דברים מהחלפת המידע:
ראשית, אלוהים אמר לי שיש רק שני דברים שאנחנו יכולים להביא איתנו חזרה לאחר שמתנו: אהבה וידע. אז הייתי צריכה ללמוד כמה שיותר עליהם.
שנית, אלוהים אמר לי שאני חייבת לחזור, שאני לא יכולה להישאר, יש משהו שעדיין לא השגתי. אני זוכרת שידעתי באותה העת מה זה היה. עכשיו אני כבר לא זוכרת.
אני זוכרת כאב. צער רגשי כביר, לא צער גופני. אני חושבת שהנשמה שלי בכתה. ביקשתי מאוד לא לעזוב, התחננתי. אמרתי לא שאני לא אהיה חסירה לאף אחד. לילדים שלי יהיה עדיף בלעדיי, ההורים שלי ואחי ידאגו להם יותר טוב ממני. הלב שלי כאב כאילו הוא נמעך באופן גשמי.
שוב, הוא אמר לי שיש משהו שאני חייבת להשיג, ואהבתו החלה לשכך את צערי ודמעותיי. הבנתי מעמקי נשמתי, וגם הוא ידע, שאני רוצה להיות איתו מייד כשאסיים מה שצריך לעשות.
