חווית אחדות שלמה עם היקום, באהבה ועונג

סיפורי מוות קליני

כשעברה בברלי ברודסקי היהודיה את חווית סף המוות, היו לה הרבה שאלות קשות לאלוהים על העולם הזה. היא מספרת לנו את כל החוויה, כולל תקיפת אלוהים בשאלות קשות, גם על העם היהודי וגורלו, וממשיכה את החוויה באחדות, אהבה ועונג עילאי. את המציאות שלנו היא מגדירה כחלום זמני, עד ההתעוררות בעולם האמת – עולם האהבה

בברלי ברודסקי (יהודיה), 1970:

…איכשהו, שלווה בלתי צפויה נחתה עליי. מצאתי את עצמי מרחפת על התקרה, מעל המיטה, מסתכלת למטה על גופי מחוסר ההכרה. בקושי היה לי זמן להבין את המוזרות המופלאה של המצב הזה (שהייתי אני אך לא בגופי) כשהצטרפה אליי ישות קורנת, ספוגה בזוהר לבן נוצץ. כמוני, יישות זו עפה, אך לא היו לה כנפיים. הרגשתי יראה נכבדה כשפניתי אליו. לא היתה זו רוח או מלאך רגיל, אלא הוא נשלח כדי לקחת אותי. כזו אהבה ועדינות נבעו מיישותו, שהרגשתי שאני נמצאת בנוכחותו של המשיח.

יהיה מי שיהיה, הנוכחות שלו העמיקה את הרוגע שלי, ואת ההרגשה המתעוררת של עונג, כשהכרתי את המלווה שלי. בעדינות, הוא לקח את ידי, ועפנו ממש דרך החלון. לא הופתעתי מיכולתי לעשות זאת. בנוכחות המופלאת הזו, כל דבר היה כמו שצריך להיות.

מתחתינו היה האוקיינוס השקט היפה… אך תשומת לבי היתה נתונה כעת למעלה, שם היה פתח גדול, המוביל אל נתיב מעוגל. למרות שזה נראה עמוק ורחוק עד הקצה, אור לבן זרח דרכו, ונשפך אל האפילה, לצד השני, שאותו משך הפתח. היה זה האור הבוהק ביותר שראיתי מעולם, למרות שלא תפסתי איזה חלק מתפארתו היה מכוסה מבחוץ. הנתיב היה לכיוון מעלה, במשופע ימינה. עכשיו, עדיין יד ביד עם המלאך, הובלתי אל הפתח של הפרוזדור הקטן והאפל.

אני זוכרת שאז עברתי מרחק ארוך למעלה, לעבר האור. אני מאמינה שנעתי במהירות רבה, אבל כל המציאות הזו נראתה מחוץ לזמן. בסופו של דבר הגעתי ליעדי. רק כשיצאתי מהצד השני, קלטתי שאני כבר לא מלווה ע"י היישות שהביאה אותי לשם. אבל לא הייתי לבד.

שם, לפניי, היתה הנוכחות החיה של האור. בתוכו הרגשתי את הידע, החוכמה, החמלה, האהבה והאמת מתפשטים ממנו. לא היתה צורה, או מין, ליישות המושלמת הזו. הוא הכיל את הכל, כמו שאור לבן מכיל את כל צבעי הקשת כשהוא עובר במנסרה. ועמוק מתוכי הגיעה הכרה מיידית ומופלאה: אני, אפילו אני, עמדתי לפני אלוהים.

מייד תקפתי אותו בכל השאלות שתמיד שאלתי, כל האי-צדק שראיתי בעולם הגשמי, למרות שאני לא יודעת אם התכוונתי לעשות את זה, פשוט גיליתי שאלוהים יודע את כל מחשבותיך מייד, ומגיב באופן טלפתי. המחשבה שלי היתה ערומה. לאמיתו של דבר, הפכתי להיות מחשבה זכה. נראה שהגוף השמיימי שנעתי בו במנהרה, איננו עוד. היתה זו התבונה שלי מתעמתת עם המחשבה האוניברסלית, שעטפה את עצמה באור מפואר וחי, שיותר הורגש מאשר נראה, מפני שאין עיין שיכולה לספוג את תפארתו.

אני לא זוכרת את התוכן המדוייק של הדיון שלנו, מפני שבמהלך חזרתי (לעולם הגשמי) התובנות שקיבלתי באופן כה ברור ומושלם בשמיים, לא חזרו איתי לארץ. אני בטוחה ששאלתי את השאלה שהציקה לי מאז ילדותי, על הסבל של בני-עמי (היהודים). אני כן זוכרת את זה: היתה סיבה לכל דבר שקרה, לא חשוב כמה נורא הוא נראה בעולם הגשמי.

בתוך עצמי, כשקיבלתי את התשובה, המחשבה המתעוררת שלי הגיבה תמיד בצורה דומה: "כמובן", הייתי חושבת, "כבר ידעתי את זה. איך יכולתי לשכוח!"

אכן, נראה שהכל קרה לתכלית, והתכלית כבר ידועה לעצמי הנצחי שלנו.

עם הזמן, השאלות שככו, מפני שלפתע התמלאתי עם כל חוכמת היישות. קיבלתי יותר מרק תשובות על השאלות שלי: כל הידע התגלה לי, כמו פריחה מיידית של מספר אינסופי של פרחים, כולם ביחד. התמלאתי בידע של אלוהים, ומההיבט היקר של יישותו, הייתי אחת איתו. אבל מסע התגליות שלי, רק התחיל.

כעת קיבלתי מסע יוצא דופן דרך היקום. בין רגע עברנו למרכז כוכבים שבדיוק נולדו, סופרנובות שהתפוצצו, ואירועים שמיימיים רבים אחרים, שלהם אין לי שם. הרושם שיש לי כעת לגבי הטיול הזה, הוא שההרגשה היתה שהיקום הוא כולו עצם אחד ענק, ארוג מאותו אריג. מרחב וזמן הם אשליות שמחזיקות אותנו בעולם הגשמי, אבל שם הכל קיים באופן בו-זמני. הייתי נוסעות ב"חללית" אלוהית, שבא הבורא הראה לי את שלמותה ויופיה של בריאתו.

הדבר האחרון שראיתי לפני שראייתי החיצונית הסתיימה, היה אש נהדרת – הליבה והמרכז של כוכב נפלא. ייתכן שזה היה סמל לברכה שתבוא אליי.

הכל נמוג, פרט לחלל השופע שבו היישות ואני כללנו את כל מה שקיים. כאן חוויתי, בהדר שאי אפשר לתאר במילים, איחוד עם יישות האור. כעת הייתי מלאה לא רק בכל הידע, אלא גם בכל האהבה. זה היה כאילו האור נשפך אליי ודרכי. הייתי מושא ההערצה של אלוהים, ומאהבתו שאבתי חיים ועונג מעבר לדמיון. היישות שלי השתנתה: אמונות הכזב, החטאים והאשם נסלחו וטוהרו מבלי לשאול, וכעת אני הייתי אהבה ואושר, ובמידה מסויימת נשארתי שם, לעולמים. אחדות כזו אינה יכולה להישבר. היא תמיד היתה, הווה, ותמיד תהיה.

לפתע, מבלי שאדע מדוע, שבתי לגופי השבור, אך באורח פלא הבאתי עימי חזרה את האהבה והשמחה. הייתי מלאה בעונג מעבר לכל חלום. כאן, בגוף שלי, כל הכאב הוסר. עדיין הייתי מוקסמת מהעונג חסר הגבולות הזה. בשני החודשים הבאים נשארתי במצב כזה: לא חשה שום כאב!

הרגשתי עכשיו כאילו נעשיתי חדשה. ראיתי משמעויות נפלאות בכל מקום: כל דבר היה חי, ומלא באנרגיה ותבונה… ההרגשה כיום היא שהחיים כאן הם כמו דמיון, חלום קצר, שיסתיים כשאתעורר שוב בנוכחותו הקבועה של נותן החיים והאושר.

מאמרים רלבנטים: