הבעיה: למה לא טוב לי? למה זה קורה לי? אם אלוהים כל כך אוהב, אהבה ללא תנאים, והכל כל-כך ורוד ושמח ונהדר, אז איך ייתכן, למען השם, שאצלי הכל ממש ממש לא ורוד, ואני לא מרגיש/ה בכלל שום דבר מכל האהבה הנהדרת הזאת, שתכל'ס נראה לי שזה לא יותר מערימת שטויות במיץ עגבניות של אנשים שבכלל לא מכירים מציאות אחרת, לא ורודה.
איך ייתכן ש"אין עונשים", למרות שאני מרגיש/ה שהחיים שלי בעונש אחד גדול, ועד היום הנחמה היחידה שהיתה לי, היא שאני בעונש זמני (לקראת חיי הנצח) כדי לכפר על מעשים שלי כאן או בגלגולים אחרים, גם לפי היהדות וגם לפי תורות אחרות.
אם המציאות כל כך ורודה, והכל מלא אהבה, אז למה יש כל כך הרבה צער בעולם? מלחמות, אסונות, מחלות, דכאונות, ועוד ועוד. מאיפה כל זה מגיע? מאהבה ללא תנאים?!
עד כאן הבעייה, למרות שעשויים להיות לה נוסחים מעט שונים, התמצית ברורה: אלוהים כאהבה ללא תנאים נראה לא מתיישב עם המציאות של העולם הזה.
אכן, כל הדתות ציירו את אלוהים בתור רחמן, אוהב, סולח, אבל רק בתנאים מסויימים. המונח "סליחה", למשל, לא יכול להיות קיים אם אין משהו לסלוח עליו, ובכל הדתות יש כביכול הרבה על מה לסלוח…
בכלל, הדתות השונות מציירות את כל העולם הזה בתור עולם שהגיע בעקבות חטא, או עולם שמטרתו סבל וייסורים (לתכלית כזו או אחרת). המושלמות, אם בכלל, נמצאת מעבר לפרגוד, בעולם הבא, בגן עדן, לא בחיי העולם הזה.
המאמר הזה לא בא כדי לומר שכל הדתות טועות. סביר להניח שיש אמת כלשהי בכל דת ששרדה מאות או אלפי שנים. הבעיה היא, שהרבה דברים בסיסיים אבדו בכל הדתות במשך השנים. רבי נחמן מברסלב כיוון לכך בסיפורו "מבעל תפילה", כשאמר שמפת-הדרכים אבדה, והדרכים עצמן התבלבלו. המשמעות היא, שהדרך אל האושר, שהדת היתה אמורה לשרטט, אבדה, וגם שאר הדרכים אינן מובילות ליעדים שהיו אמורים להוביל אליהם, בגלל אותה "רוח סערה" שבשלב מסויים בילבלה את כל המציאות.
המשמעות בפשטות: אין דרך: הדרכים (של הדתות השונות) אינן מובילות לאן שצריך להוביל.
שוב, זה לא אומר שהדתות עצמן הן טעות, או שהן שקר, אלא שהתנאים השתנו, והדתות בגילגולן הנוכחי כבר לא מתאימות לתנאים החדשים. זה הרעיון שעולה מסיפורו של רבי נחמן.
האלמנט היסודי שאנחנו צריכים להחדיר לעצמנו הוא, שכל מה שאנחנו חווים במציאות שלנו, אינו אלא השתקפות של האמונות שלנו. שוב: המציאות היא ראי האמונות שלנו. אנחנו רואים, שומעים, וחשים את האמונה שלנו בכל רגע בחיינו:
כל אדם בעולם הזה מאמין במשהו. בין אם האדם דתי, בין אם לא. בין אם הוא מאמין באלוהים, ובין אם הוא אתאיסט, זה לא משנה. לכולם יש אמונות כאלה ואחרות, שקובעות את המציאות שלהם. אמונות יותר רחבות, קובעות מציאות של יותר אנשים. ככל שיותר אנשים מאמינים באמונה מסויימת, היא תהיה יותר מציאותית עבור יותר אנשים. יש עוד הרבה מה לומר בנושא הזה, אבל לא כאן המקום.
המטרה בהבאת הדברים הללו היתה שנבין, שאם רע לנו, אנחנו לא מקבלים "עונש", ואנחנו לא נולדנו ל"עולם של סבל", וגם אין עניין של "זה מגיע לי" או "זה לא מגיע לי".
אם רע לנו, סימן שיש לנו אמונה ברע. נקודה. זו כל התשובה בפשטות, ואנחנו צריכים להחדיר לעצמנו את זה עמוק עמוק:
הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות, זה לעקור מתוכנו את כל האמונות ברע שיש לנו. לא רק לגבי עצמנו, אלא לגבי כל הבריאה. היהדות מדגישה, כמו גם דתות אחרות, שאלוהים הוא אחד עם כל הבריאה. כולנו אחד. כולנו ביחד.
כולנו בסירה אחת: אם נאמין שמגיע למישהו אחר לטבוע, נטבע גם אנחנו איתו (וברור שאם נאמין שלנו מגיע לטבוע, נטבע, וניקח אחרים איתנו).
היהדות הדגישה את הנושא הזה בעבר, באופן די ברור. חז"ל אמרו שהתורה נשתכחה בעבר, והלל הזקן חזר ויסדה ("כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה: עלה הלל הבבלי ויסדה…" מסכת סוכה, דף כ). תורה היא לשון הוראה, מורה-דרך. הדרך אבדה מתישהו, והלל הזקן חזר והזכיר לכולם מהי הדרך.
התורה, או הדרך, לפי הלל הזקן פשוטה להפליא, מהסיפור הידוע על הגוי שרצה להתגייר אצלו:
"שוב מעשה בנוכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: 'גיירני, על מנת שתלמדני כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת'. דחפו באמת הבנין שבידו.
בא לפני הלל, וגייר אותו. אמר לו: 'מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך' זו היא כל התורה כולה, והשאר רק פירושים…" (מסכת שבת, דף ל"א, בתרגום לעברית)
הלל הזקן לקח את כל עניין ביטול האמונה ברע, וריכז אותו במשפט אחד, שלדבריו "זו היא כל התורה כולה". לא לעשות לאחרים מה שרע לך (לאחרים בכלל, לא רק מהדת שלך, לא רק מהעם שלך, שהרי הלל לא דיבר עם יהודי בסיפור הנ"ל).
זוהי התורה. זוהי הדרך. לא להאמין ברע לאף אחד. לא לעשות רע במציאות, ולא לחשוב לעשות רע במחשבה, או שמגיע למישהו רע, או שהוא יקבל רע. זוהי הדרך של הלל הזקן. זוהי התורה שנשתכחה. כל התורה, כל הדרך, במשפט אחד פשוט.
זה פשוט כל כך, אבל זה גם יכול להיות מסובך. אנחנו נולדים וגדלים באמונות כ"כ שונות מזה. האמונה בעונש, למשל, היא מובנית בכל חברה, דתית או חילונית. הקושי לסלוח למישהו שעשה לך דבר, או לצפות שהוא ייענש, זה דבר שממש יסודי בכל חברה כיום. אבל — הכל אחד! הכל זה אתה! אם אתה מצפה שמישהו ייענש, אתה מצפה שאתה תיענש. אם אתה לא סולח לו, אז אתה לא סולח לעצמך. אתה פשוט מקבע לעצמך שוב את האמונה ברע, וכמו שאמרנו – אנחנו חווים את האמונה שלנו: מכאן, מהאמונה ברע, מגיע המצב הרע, ומכאן גם מגיעה השאלה: "למה רע לי".
יש כאן הגיון פשוט, שמתאים כמעט לכל דת בעולם, ולכל מי שמאמין באחדות אלוהים, או באחדות היקום.
אבל אל תשלו את עצמכם: עקירת האמונות הרעות, גם כשאתה מגיע לידי החלטה כזו, אינה פשוטה. מדובר בתהליך הדרגתי שלוקח זמן. אבל אם לוקחים את ההחלטה: מאמינים בטוב ועוקרים את האמונה ברע, הרי שבאופן ברור הולכים צעד אחר צעד אל החיים הטובים, האושר המוחלט, הבריאות המלאה, השלום והשלווה, וקבלת השפע המוחלט: האהבה ללא תנאים. באופן פרטי ובאופן כללי.
זוהי כל התורה על רגל אחת, כלשון הלל הזקן. אפשר לדבר על זה עוד המון, ואנחנו עושים את זה הרבה כאן באתר, אבל הנקודה של המאמר הזה הובהרה, והלוואי והמסר יעבור לכולם, בצורה הפשוטה והברורה הזו, כי "אם זה לא יהיה פשוט, זה פשוט לא יהיה".
"מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה, והשאר: רק פירושים"
(הלל הזקן)
אבל איך להתייחס למילחמות,לשואה,רציחות,אונס,חמס,רכילות וכו?האם להיתעלם ולהאמין שזה לא קיים או שמע להאשים את עצמי בהישתקפות הנוראה של החלק השלילי במציאות?
אנחנו לא מדברים על האשמה עצמית. ההתרכזות שלנו היא בטוב. עיקרון חסידי ידוע שמתבסס על הפסוק בתהילים "סור מרע ועשה טוב", אומר שאל לנו לחשוב על העבר ועל דברים רעים אצלנו, אלא להתרכז בטוב, והרע יתפוגג מאליו.
קיימות כמה שיטות להתייחס לרע. אפשר פשוט לא לקבל אותו. יש סיפור על חכם הודי אחד שדיבר על אחדות היקום, ועל אמונה בטוב, ושאלו אותו שאלה דומה לגבי אסונות ומלחמות. התשובה שלו היתה שבעולם שלו זה לא קיים. לא לקבל את הרע, משמעותו לא להתייחס אליו כמציאות אמיתית, אלא כדמיון, או אשליה של סם. יש אנשים שלאחר נטילת סמים מסויימים חווים מציאות שלילית בצורה אמיתית, שבאותה שעה אין להם דרך להבחין שמדובר בהזיה. אבל בכל זאת, מנקודת המבט של שאר העולם -לעומתם- מדובר בהזיה ובדבר שאינו אמיתי.
לכן, אפשר להתייחס לרע כהזיה כזו, ופשוט לא לקבל אותו, לומר שבמציאות האמיתית, המציאות העליונה שכל האנושות תגיע אליה בקרוב בע"ה, המצב לא קיים, אלא הוא כאילו תוצאה של "סם" מסויים, שגורם לנו להאמין ברע. ברור, שככל שנתרכז באמונה בטוב, ונמעט את מחשבותינו ורגשותינו כלפי 'המציאות' הרעה (שמבטאים אמונה ברע), כך גם נחווה פחות רע, גם באופן אישי וגם באופן כללי.
הרב אליהו גודלבסקי מחסידות ברסלב הציע לפי רבי נחמן מברסלב להתרכז כל היום בדיבורים ומחשבות חיוביות, ולראות רק את הטוב במשך היום, ואת הרע -במידת הצורך- להשאיר לשעה קלה להתעסק איתו. הוא דימה זאת להתעסקות עם האשפה בבית. לא יושבים יום ולילה וחושבים על האשפה, אלא פעם ביום אוספים את האשפה, ומשליכים אותה מחוץ לבית. זו גם מידת ההתעסקות ברע שצריכה להיות, מעט מעט (ורק אם חייבים). הרב הזה סיפר שאת העצה הזאת הוא נתן לכמה אנשים, וכשהם קיימו אותה בפשטות, הם ראו שינויים חיוביים גדולים בחיים שלהם.
דרך אחרת, לשלב אולי מתקדם יותר, להתייחס לרע נמצא במאמר "תורת הסקאלה", שבעיקרון מדברת על התרכזות בטוב בכל מצב "רע", ועל כך שתמיד יש טוב בכל דבר, אלא שזה לא הטוב ביותר. בצורה מסויימת אמר זאת גם רבי נחמן מברסלב בתורתו הידועה "אזמרה", שע"י מציאת אפילו מעט טוב ברע, אפשר להצליח לשנות את הרע ולהפוך אותו לטוב ממש.
המאמר הזה ("למה רע לי") מדבר על שורש הרע, והמטרה שלו אינה הלקאה עצמית, או הטפת מוסר. חלילה. המטרה של המאמר היא שנקלוט שהחולאים שאנחנו רואים, הן באופן פרטי והן באופן כללי, אינם מחוייבי המציאות, ויש דרך לשנותם. לא צריך להאשים את עצמנו על העבר, בשום פנים ואופן: דרך פעולה כזו רק הורסת אותנו! אבל בהתנהגות העתידית אפשר לחשוב פעמיים לפני שעושים מעשה שלילי כלפי הזולת. הכל באופן הדרגתי, כפי שגם נאמר במאמר "למה זה מגיע לי".
יהי רצון שיהיה לך רק טוב!
תודה רבה על התשובה המעמיקה,אשתדל לחזק את אמונתי באמת,ובאהבת הבורא,וכל מה שניראה לי שלילי ולא רצוי אני לא יתן לו קיום בעולמי הפנימי.
יהי רצון שיהיה לכולנו רק טוב!
אמן!
הייתי רוצה לשתף אתכם בהתלבטות שיש לי כבר הרבה זמן בשאלה: חינוך – דתי או חילוני? המאמר שלכם מעלה את הנקודה, הנכונה לדעתי, שכל הדתות לא מובילות למקום הנכון, הדרך אבדה, וכל אחד מאיתנו צריך למצוא אותה מחדש בעצמו. עלינו ללקט את הדברים הנכונים מכל מיני מקומות, מכל מיני תפיסות, ורצוי לשמור על פתיחות רעיונית. אני חושבת שהבעיה בחינוך הדתי היא שהוא משריש יותר מדי אמונות ברע, במושגים של חטא ועונש, בשיפוטיות כלפי עצמי וכלפי הזולת, באידאליזציה של הסבל. נראה לי חבל להטמיע רעיונות כאלה בדור הצעיר. החינוך החילוני לא ממש מציע אלטרנטיבה ערכית, אבל מצד שני הוא לא מתעסק במושג אלוקים כמעט בכלל ומשאיר את העניין פתוח. בכלל בחברה החילונית נדמה שיש יותר פתיחות לחשוב אחרת, ואילו בחברה הדתית יש יותר ציפייה לצורת מחשבה והתנהגות מסויימת. בקיצור אנחנו בין הפשיט לסדן. הייתי שמחה לשמוע מה דעתכם ומה הייתם עושים לו הייתם צריכים לבחור?!
שלום ורדית,
אין ספק שעניין של חינוך הילדים הוא בין החשובים ביותר שיכולים להיות. בכל מערכת חינוך נראה שיש יתרונות וחסרונות ובמילים אחרות: בכל מערכת חינוך נראה שיש טוב ויש רע.
הנחת היסוד היא שאין רע בעולם, ולכן את יכולה להיות רגועה, כי כל דרך חינוך שתבחרי לחינוך הילדים (חילונית או דתית) היא טובה, כך שהדבר תלוי אך ורק באמונה בטוב שלך שיוצרת לך את המציאות!
ברור הוא שכולנו בני אדם, ואי אפשר לבוא בבת אחת ולהאמין רק בטוב, בייחוד שהחלטה כה חשובה עומדת על הפרק… על כן אנחנו מציעים לך לבחון באיזה מבין שתי דרכי החינוך את מאמינה יותר (בטוב שבה) ולבחור בה. חשוב להבהיר שהשאלה היא לא איזו דרך יותר טובה, אלא איזו דרך מבין השתיים את מאמינה שהיא יותר טובה, שכן בחייך רק האמונה שלך היא זו שקובעת את המציאות שלך (שהילדים מהווים חלק בלתי נפרד ממנה).
לאחר שתבחרי בדרך שאת מאמינה יותר בטוב שבה, "תעלי" על הסקאלה של הטוב (תורת הסקאלה), תזהי את הטוב שמהווה את האלוהות, תעשי עסק רק מהטוב, תוך שאת שוללת את הרע ככל האפשר ובכך את תגדילי את הטוב יותר ויותר בדרך החינוך שבחרת לילדים. כך יגדלו הילדים בדרך שאת בוחרת ורוצה מבלי לאבד חלילה את השליטה שלך על חינוכם אלא השליטה המלאה נשארת בידיים שלך, בידי האמונה בטוב שלך, שהיא היחידה שיוצרת לך את המציאות!
עלינו להאמין בעצמנו, הלב שלנו הוא משכן האלוהות, לכי אחר מה שהלב שלך אומר לך ממניע של אהבה לילדייך, מתוך האמונה בטוב.
המון הצלחה!
צוות האתר.
אין לי מילים להודות לכם. פשוט נשלחתם משמים!
מחכה בכליון עיניים למאמר שלכם על תיקשור בכתב.
בס"ד
רע בעולם, כי על פי תורה, תכלית הרע לנצח, ככתוב: "הוא ישופך עקב". ובחלומותיו של פרעה למשל, הפרות הרעות אכלו את הפרות הטובות. על פי כתבי האריז"ל, נבואת פרעה היתה נבואה אמיתית מצד הקדושה. כידוע, הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. אז אם בתורה כתוב על כך, שחוה התפתתה לנחש, משמע שתכלית התקון הוא שזה בדיוק מה שצריך לקרות: שתשמע לנחש. איך זה יתכן? וכידוע, כל התורה היא שמותיו של הקב"ה, כולל המלה "רע" וכל הקללות וכל הרשעים שיש בתורה.
אז באמת, כל התורה היא בחי' חלומותיו של השם ית' (על דרך חלומותיו של פרעה). ולפי הפרשנות של השם לתורהו ולרע, זה משהו שונה לגמרי. תפקידינו הוא לתת פרוש למשמעות הרע בקדושה, כלומר, לפתור את החלום הרע כביכול, בצורה טובה, ומציאות נוהגת על פי פתרון החלום. בפרשנות שלנו לתורה, אנו אלה שבוראים את עולמנו, לטוב ולמוטב. אין שום בעיה במה שכתוב בתורה: "להשמיד ולהרוג את כל היהודים". תפקידנו הוא: "ואתם כתבו על היהודים כטוב בעיניכם בשם המלך…". כלומר: תפקידנו זה לתת את הפרשנות הרלוונטית לרע. הרע ינצח בכל מקרה. השאלה היא רק, על פי איזו פרשנות. אם נבחר את הפרשנות המתאימה, כל המציאות הרעה תומתק.
פורים שמח!
הרע לעולם לא ינצח. אין לכך שום אפשרות, לפי הדרך שבה העולם בנוי. תכלית העולם היא טוב, והוא תמיד יהיה חייב להגיע לתכלית הזו, בין במוקדם או במאוחר.
הסיבה לכך היא שברגע שפלוני חושב באופן לא-חיובי על מישהו, או עושה לו מעשה לא-חיובי, הוא יוצר במציאות האישית שלו דבר בלתי-חיובי במקביל. וכיוון שכל הבריות באופן טבעי רוצים שיהיה להם טוב, הרי שבסופו של התהליך (ארוך ככל שיהיה) התפיסה שתגיע לכל העולם תהיה שכדי שיהיה לך טוב, אתה צריך לראות בצורה חיובית גם את כל השאר, ולהתנהג בצורה חיובית.
שוב, מדובר כאן בעניין מובנה לתוך העולם, כפי שהוא מתקיים לפי רוב המאמינים ברחבי העולם (באחדות אלוהים או באחדות היקום), ולכן תמיד, בסופו של דבר, הטוב ינצח, משום שכל הבריות רוצים שיהיה להן טוב.
יחד עם זאת, השיטה שהצגת למיתוק הרע, "בפרוש החלום", היא בהחלט שיטה יפה כדי להתמודד עם אשליית המציאות הבלתי חיובית, משום שהפרשנות שלנו היא האמונה שלנו, וכפי שאנחנו מדגישים פה: תמיד נראה את האמונה שלנו בעיניים.
כל טוב.