מוות קליני (וידאו): פגישה עם האור, האהבה וההומור

סיפורי מוות קליני

בשנת 1955, לקראת מסיבת סיום התיכון, חווה אנדי פטרו מוות קליני בעקבות טביעה. הוא מספר את סיפור פגישתו עם האור האוהב והסולח, ומגלה לנו גם על חוש ההומור שלו. וידאו עם כתוביות בעברית

קטע הוידאו הבא צולם בשנת 2008, יותר מ-50 שנה לאחר המקרה. במשך כל הזמן הזה ממשיך אנדי פטרו להשתוקק לשוב אל האור, לשוב הביתה.

להלן תמליל הוידאו בעברית, כפי שתורגם בקטע הוידאו:

שלום, שמי הוא אנדי פטרו אני רוצה לדבר איתכם היום על חוויה שהיתה לי כמה ימים לפני סיום הלימודים:

הלכנו לפיקניק של בוגרים, קצת לפני סיום הלימודים, ובמשך אותו אירוע
שחיתי אל רפסודה, לבדי. היו לי עוויתות, טבעתי, מתתי. הלכתי אל האור, וחזרתי שוב.
מה שאני רוצה לתאר לכם זה תהליך המיתה:

ראשית, תהליך הטביעה לא היה כיפי, זה היה כואב ונורא: נתקעתי בקרקעית האגם,
והיו לי כאבים בכל תא של גופי. לא ידעתי מה לעשות. זעקתי בתוכי לשאיפת אויר אחת.
כל מה שרציתי היה שאיפת אויר אחת, אבל לא יכולתי לקבל.

ואז קול מתוך ראשי אמר לי: "אנדי". הוא קרא לי "אנדי". הוא אמר: "אנדי, אתה צריך לנוח, רק לרגע". אמרתי לקול: "לא, אני לא חושב שאני רוצה לנוח. אני חייב להתרומם אל האויר", וכשניסיתי להתרומם ראיתי שהייתי תקוע בבוץ, הידיים שלי היו תקועות בבוץ, לא יכולתי להוציא אותן, והייתי כבול.

ואז הקול אמר לי שוב: "אנדי, אתה יכול להמשיך להיאבק, אבל אתה רוצה לנוח רק לרגע". אז אמרתי לקול: "טוב, בסדר. אני אנוח רק לרגע, ואז אמשיך, אני ארפה". ומיד כשהמילה "ארפה" עברה בדעתי – נמשכתי מהגוף שלי, ופתאום הסתכלתי למטה, ויכולתי לראות את הגוף שלי תקוע בבוץ. אבל אני בתוך גוף. אני יכול להרגיש זאת. כבר לא בקור וקפאון ותקוע בבוץ, אלא חמים, ומלא באהבה ושלווה שאיני יכול להסביר.

אז בפחות משבריר שניה במקום כאב וקור וקיפאון נורא, התמלאתי באהבה ושלווה ושמחה וחיוכים. וכשהסתכלתי מנגד הגוף שלי, הסתכלתי למעלה אל המנהרה. שם ראיתי אור. האור היה כל כך בוהק, בוהק יותר מעשרת אלפים שמשות, ואמרתי לעצמי: זה צריך לשרוף את הרשתית שלי. אבל זה לא. זה היה אור עדין, אבל חזק.

הוא משך אותי, הוא שאב אותי כמו מגנט עדין, קרוב יותר וקרוב יותר, וככל שהתקרבתי התמלאתי יותר באקסטזה ואהבה – באהבה ללא תנאים – לי, כאנדי.

וכשהגעתי קרוב יותר לאור, פתאום הגעתי למעגל ענק. זה היה בגודל של אצטדיון כדורסל, והושהיתי במרכז המעגל. ומסביבי בכל חלקי המעגל: למעלה, למטה, בצדדים, שמאל, ימין, בכל המקומות, היו סרטים קטנטנים של חיי ומה שהתרחש. ויכולתי לראות, לגעת, להרגיש, לחוש, כל רגש שהתרחש בכל ארועי החיים הללו. וכשהייתי מתרכז באחד, מייד הייתי שם. הייתי חווה מחדש את מה שחייתי, והייתי זוכר את החוויה המחודשת. ואז הייתי חושב על תקופה אחרת – ועברתי לסרט אחר.

עשיתי זאת לאורך זמן מסוים, אבל יש להבין שכשנמצאים בעת הנצחית, אין משמעות לזמן: אין זמן כמו אתמול, היום, מחר, אלא זה קורה כל הזמן בו-זמנית. והייתי שם לתקופה ממושכת במושגים ארציים.

ואז פתאום יצאתי מהמעגל, ועכשיו אני מול האור. והאור כל כך חמים, כל כך קורן, וכל כך סולח. ולאור לא היה שום שיפוט, לא היתה שום הרשעה, לא היתה האשמה, שום בושה. לא היה דבר, פרט לאהבה וקבלה!

והאור התבונן בי, האור ידע כל דבר שמעולם חשבתי, עשיתי או אעשה, הוא ידע הכל.
והאור קיבל אותי בברכה. והאור אמר: "אנדי, אל תפחד". ואני התרשמתי, כלומר האור הכיר אותי וקרא לי בשמי. הוא קרא לי אנדי. זה היה ממש טוב.

ואז האור אמר: "אנדי, אני אוהב אותך".
ואז האור אמר: "אנדי, אנחנו אוהבים אותך".

כשהאור אמר: "אנחנו אוהבים אותך", הסתכלתי מאחורי האור.

האור היה צורה ענקית וכבירה, שמעולם לא ראיתי ואיני יכול לתאר, אבל אני מכיר אותו,
ואני יכול לראות אותו עכשיו בעיני המחשבה. וכשהאור אמר: "אנדי, אנחנו אוהבים אותך", מאחורי האור היו מיליארדי מיליארדי אורות אחרים, וכולם הכירו אותי, וכולם אמרו במקהלה גדולה: "ברוך הבא הביתה, אנדי"!

ואני אמרתי בקול: "חזרתי הביתה! סוף סוף חזרתי הביתה!"

והאור קיבל אותי בברכה. האור ספג אותי אל תוך האור, אז אני נהייתי חלק מהאור.וברגע שהייתי באור – ידעתי כל מה שהאור ידע. ידעתי הכל על היקום, ידעתי הכל – על פרחים, צמחים, אסטרואידים, שמשות, נובות, הכל. לא היתה לי שאלה לאור. מדוע? כי אני יודע את כל התשובות. לא היה לי מה לשאול.

וצחקנו ושיחקנו, ולאור יש חוש הומור פנטסטי. וסקרנו כמה מהדברים הטיפשים באמת שעשיתי, וצחקנו על כמה לקחתי אותם ברצינות, כי החיים כאן למטה הם אשליה, הם משחק. אל תיקחו אותם ברצינות כזאת. לאור יש חוש הומור נפלא. ואנחנו צוחקים ומדברים, ונהנים מאוד.

ואז האור אומר לי: "אנדי, אתה צריך לחזור". עכשיו, אני לא חוזר. אמרתי לאור: "לא נראה לי. אני בבית, אני נשאר". ואז האור אמר לי שוב: "אנדי, אתה חוזר". ואמרתי: "אתה לא מבין, אני לא רוצה לחזור לגוף הזה, אני לא רוצה לחזור לארץ. אני כאן בבית באור"!

ואז האור אמר פעם שלישית – "אנדי, אתה חוזר", ומיד כששמעתי את סוף המשפט,
נדחפתי חזרה אל הגוף שלי, מלא בכאב וחרדה.

ובמשך התהליך הזה הייתי עכשיו על החוף, וחבריי הוציאו את המיים מריאותיי, והשתעלתי את המיים, והייתי בהכרה מלאה.

ובכיתי.

וכל חברי לכיתה חשבו שבכיתי מהכאב של הטביעה, אבל בכיתי כי כבר לא הייתי יותר באור. חזרתי לגוף שלי. חזרתי לארץ. רציתי להיות באור.

במשך כל פרק הזמן הזה, מהרגע שהתחלתי לשקוע במים ובבוץ, עד לרגע שהשתעלתי מים מריאותיי בחוף, לא איבדתי הכרה. הייתי מודע לכל שבריר שניה של הזמן הזה.

להיות באור היה להיות באהבה ללא תנאים.

עיון נוסף:

מאמרים רלבנטים: