אלכוהוליסט לשעבר ניסה להתאבד, ונכנס לחווית סף-מוות, שבה הוא רואה את תיאור סוף חייו באפשרויות שונות, ובוחר להמשיך לחיות
38 שנים אחרי, הכאב הפחד וההלם של הלילה המדהים ההוא באוקטובר 1960 עדיין רודפים אותי. קשה יותר להסביר את המודעות לרחמים הבלתי מוגבלים והסלחנות של אלוהים, שבאה לאחר נסיון ההתאבדות שלי, והמשיכה עד היום… אני מספר מה קרה, ומקווה שזה אולי יסייע למישהו להכיר ולקדם בברכה את נוכחות אלוהים בחייו או בחייה, בעת שמוות נראה המוצא היחיד. אם לפני 38 שנים מישהו היה אומר שאני אפסע בנתיב הבוגדני של אמונה אבודה אל תוך פי התהום של גיהנום עצמו, הייתי צוחק. הנה הסיפור לפניכם:
התחתנתי ב-1948 לאישה יפהפיה בשם פאט. היא הייתה נערה מקובלת, והרגשתי זכות גדולה לזכות בה. הייתי עסוק במטרותיי כרואה חשבון, עסוק מדי עד שלא ראיתי את ענני הסערה הנאספים. בשנים הבאות כל תקוותי, חלומותיי ותקוותי הטובות נמוגו. התחלתי לשתות יותר יותר [אלכוהול], ולפני שהבנתי מה קרה, הפכתי לאלכוהוליסט קשה. הייתי בגיהנום של אמונה אבודה, פחדים, אימפוטנציה ורחמים עצמיים.
רק אחרי שבע חודשים של מה שחשבתי שהוא נישואים מושלמים, גיליתי שאישתי בוגדת בי, וזה גרם להתדרדרות נוספת שלי ולעוד אלכוהול. גם אני הייתי אשם בהרס הנישואין שלנו. בכל פעם שגיליתי משהו על הרומנים שלה, אמרתי הרבה דברים פוגעים, ועשיתי כל מה שאני יכול כדי לתת לה להרגיש אשמה מאוד. אעפ"כ, היא יצאה לדייט כשהחלטתי בסופו של דבר לעשות משהו בעניין מה שראיתי כמצב מתדרדר וחסר סיכוי לחלוטין.
עכשיו כשפאט יצאה, כנראה לכל הלילה, השכבתי את שני הבנים והבת שלנו לישון, והאזנתי לתפילות שלהם. תפילות בעת ההיא איכשהו נראו לי רדודות וחסרות טעם. אספתי את החומרים של מה שחשבתי כ"בריחה הסופית" שלי: שני בקבוקים של כדורי שינה, ובקבוק של תרופה במרשם מארון התרופות, תרופות הרגעה שאגרתי. בתוספת של שלושה בקבוקי אלכוהול, חשבתי שהיה לי כל מה שהייתי צריך כדי לבצע את הבריחה הגדולה שלי. אני זוכר שהרופא אמר לי לא לערבב אלכוהול עם הכדורים הללו, אחרת זה יכול להרוג אותי. בתקופה ההיא לא רציתי למות, אבל עדיין השיחה שתלה בי את רעיון ההתאבדות.
כתבתי מכתב התאבדות, והוצאתי חמישה חומרי הרגעה. ערבבתי את המשקאות יחד עם האלכוהול, והרמתי כוסית מול כסאה הריק של אשתי: "לחיי שום דבר, או למעשה – לחיי כלום". הטבליות נבלעו בקלות, והחמימות השקרית של האלכוהול עברה בי. "אני בדרכי", חשבתי, ואין דרך חזרה.
במשקה השני שלי סיימתי את חומרי ההרגעה, וקצות האצבעות בידי וברגלי התחילו להרגיש עקיצות. "טוב, אולי הכדורים האלה לא עובדים בסופו של דבר", אמרתי לעצמי. הרגשתי לא שיכור, אלא קצת קהות-חושים וקצת סחרחורת. היה לי פחד מטריד שאני איכשל בניסיון שלי, כפי שקרה בכל דבר אחר שחשבתי שהוא חשוב, אז בלעתי עוד חופן טבליות שינה. היד שלי עדיין היתה יציבה כשמזגתי את הויסקי האחרון. מה אני יכול לעשות? מה אני אעשה אם זה לא יעבוד? הרגשתי תחושה שורפת והולכת בבטן שלי.
חששתי שאני פשוט אתעורר עם חמרמורת (הנגאובר), לא רציתי להתעורר יותר, והבעיות ימשיכו לכרסם בי. סיימתי את כל המשקה ואת כל הגלולות, והתחלתי לראות משהו כמו ענן, חשוך, והוא בא לכיוון שלי. הוא הגיע ממש דרך התקרה של המטבח שלי, ובא והטביע אותי בתוכו.
הרגשתי את עצמי נע דרך המנהרה הזו בקצב מאוד מהיר. ראיתי אור בקצה המנהרה, ותהיתי אם לשם אני הולך. לא ידעתי אם הייתי מת או חי בנקודה הזו, אבל אני זוכר שהסתכלתי אחורה על עצמי מחוסר הכרה על רצפת המטבח, ושוכב שם בהתעלמות גמורה מהחלק השני הזה שלי, שנראה שהוא נע לכיוון כלשהו. "האם כך הוא המוות?" תהיתי. "לא!" הגיעה תשובה מהיכנשהו.
הייתי בהלם כשראיתי ישות בעלת יופי בלתי יאומן, מקרינה אהבה רבה, חמלה רבה, וחמימות. היתה זו ישות של אור יפה, לבן בוהק, עם פתילי כסף יוצאים מהמרכז. היססתי לדבר, ואז הבנתי שהמחשבות שלי נקראות ע"י הישות הבלתי נתפסת הזו של אור. "לא!" הוא חזר שוב, "לא כך הוא המוות. בוא, אני אראה לך". אני זוכר שריחפתי איתו מעל לתהום כלשהי, שהיה בה מראה מאוד מדכא של נוף מאוד נטול יופי, נטול חיים, שבו אנשים התהלכו עם ראשיהם למטה, וכתפיהם כפופות קדימה בצורה כנועה ודכאונית. הם השאירו את ראשיהם למטה, והסתכלו על רגליהם, והתנועעו מסביב ללא מטרה, תוך שהם נתקלים לפעמים האחד בשני, אך הם המשיכו ללכת. זו היתה מחשבה מחרידה שאני עומד להיות מושלך אל נשמות מבולבלות ואבודות אלה, אבל הקול כנראה הבין את פחדי, והפיג אותו במילים הבאות: "זהו גיהנום שבראת בעצמך. אתה תצטרך לחזור בסופו של דבר לאדמה, ולחוות חיים חדשים, כששוב תתעמת עם אותם קשיים שהתעמתת איתם בחיים האלה. אתה תישאר עם הנשמות האבודות והמבולבלות הללו עד אז. התאבדות אינה בריחה."
הציגו לי מבט מקיף של חיי. חמש השנים האחרונות שהיו מלאות באלכוהוליזם היו הדברים המכאיבים ביותר, הזכרונות הכואבים ביותר, למעלה ממה שיכולתי לדמיין. הוצגה לי תמונה של ההשפעה של האלכוהול על חיי ילדיי הקטנים, וההשפעה שתיגרם להם מכך בעתידם. ראיתי את הצער שהילדים שלי יחוו כשיאבדו את משפחתם ואותי. הראו לי שאמא שלהם לא תדאג להם כראוי, ובסופו של דבר הם יושמו אצל משפחות אומנות. כמו כן קיבלתי הצצה כיצד האלכוהוליזם שלי ישפיע על חיי ילדיי אם אני אמשיך כמו שהייתי ואישאר במשפחה. ראיתי שכל שלושת הילדים, שני בנים ובת, ילכו אחרי הדוגמא הרעה שלי, וכל אחד מהם בסופו של דבר ישתמש בבקבוק כדי להימלט מלחצי היומיום, עד שכל אחד מהם הפך לאלכוהוליסט בעצמו. המראה של בתי הקטנה והיקרה גודלת, מתחתנת עם חבר אלכוהוליסט, שבסופו של דבר יכה אותו, ויכריח לבצע גילוי עריות עם ארבע בנותיהם, היה יותר ממה שיכולתי לסבול. זה היה כמו סטירה על הלחי. בדיקת מציאות חזקה.
ראיתי שאם הייתי משנה את התנהגותי, ומתחיל להתנהג כמו אב אחראי ומודל לחיקוי, כל שלושת הילדים היו גודלים להיות שמחים ומועילים. זה לא אומר שלא יהיו להם מאבקים ביומיום, אבל יהיה להם סיכוי להצליח בדרכם, חופשיים מכל התמכרות. ראיתי כיצד בני הבכור יוכל להיות אדם חשוב ומשפיע בזמנו, אם אני אישאר ואתנהג כאבא אמיתי. ראיתי את הצד האפל של העתיד הזה אם אני אשאר בחיים שלו כאבא שתוי וחלש, שהוא יגמור בכלא עבור פשעים שביצע כדי להשיג כסף עבור סמים. זה הבעית אותי, והחלטתי ממש אז שזה לא מה שאני רוצה עבור ילדיי, או עבור עצמי. הראו לי, שאם אמשיך כשתיין חסר תקווה ופתטי, שלא אוכל להימלט: אצטרך לחיות מחדש את כל הנסיונות והטראומות שהביאו בדיוק לנקודה הזו של ההתאבדות, אצטרך להתעמת איתם מחדש בחיים אחרים, וזה נראה ממש יותר מחריד ממה שחשבתי מעולם. בכיתי.
נראה שישות האור הבינה שהתמלאתי בתחושת חרטה, חמלה ואהבה. הוא אמר בקול נוקשה, אבל עדיין דומה לאב מדבר לבנו: "אינך יכול לעשות בחייך מה שבא לך. האם בראת את עצמך? נתת לעצמך חיים? לא. כך גם אינך יכול לבחור במוות". לא יכולתי לדבר. לא יכולתי לחשוב. בכיתי אפילו יותר… הקול, כעת רך יותר, המשיך: "לא סיימתי איתך. העבודה שלך אינך גמורה. חזור ועשה מה שיועדת לעשות".
כשחזרתי להכרה, בתי היתה לידי עם אנחת רווחה ענקית…
(הוא מספר שבהמשך חייו היו קשיים, הוא התגרש וילדיו נשארו אצלו, מאחר שהאישה לא חפצה בהם, ודאג בכל מאודו לילדיו, ולמרות שעבר קשיים רבים התפלאו עליו חבריו שאינו ממורמר, והוא רק אמר שהדבר שהכי מסביר את מצבו הוא: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך המה ינחמוני" (תהלים כג). כיום לילדיו יש חיים משלהם, מאושרים עסוקים ומועילים. הוא מרגיש שלוה).
