קטע מחווית סף המוות של פיליס אטווטר (כיום: פ.מ.ה. אטווטר PMH Atwater), שאירע בשנת 1977. פיליס הפכה לחוקרת חוויות סף מוות, ופרסמה מספר מחקרים וספרים בנושא.
…הפצצה המתקתקת שבתוכי, בליבתה של יישותי, התפוצצה בסופו של דבר.
זה היה סוג של התאבדות, בכך שרציתי למות, והגוף שלי כבר היה תשוש מדי מלהתווכח. האפשרות להבריא הוכיחה את עצמה כעבודת-פרך. החיים איבדו כל משמעות. כבר לא יכולתי להבין את ילדיי שלי. כמו כן הגעתי למצב ששנאתי שנאה עזה את המראה שלי ואת גודל הגוף שלי, הרגשתי שהייתי מכוערת, מבוגרת ושמנה. ידעתי ש"הצד השני" היה טוב יותר מזה, אז החלטתי לשוב לשם. רציתי למות, אז מתתי. לא היתה לי דרך לדעת אם מתתי, בדיעבד ידעתי שסימני החיים שלי פסקו, והגוף שלי נפל.
…עליתי לעולם של אור בוהק, ומנגינה בלתי רגילה, משהו שלא חוויתי עדיין מעולם. זה חשוב, כי אני הייתי מבצעת ומלמדת מדיטציות מזה כעשור, כך שהיו לי מפגשים אינספור עם מסע רוחני, אורות לבנים ומצבי מודעות שונים… כל זה לא היה חשוב כעת. כל מה שהיה חשוב זה איפה הייתי, והמקום שבו הייתי לא היה דומה לשום מקום שהייתי בו לפני כן. הכל היה נפלא, בוהק ויפהפה, כל מה שיכול להיות.
ואז עצרתי קצת. לא ציפיתי לראות דבר, ובוודאי שלא את המחזה הכביר שראיתי. לפני עיניי הסתובבו שני עצמים, שאקרא להם מערבולות (ציקלונים, כמו טורנדו עבה) בשל החוסר במילה מתאימה יותר. אחת היתה גדולה מלמעלה, מצטמצמת לפִּײָה [למטה]. השניה היתה הופכית, בדיוק מתחת, והיתה רחבה מלמטה ועולה עד לפִּײָה [למעלה]. הם יצרו צורת שעון חול, ולמרות זאת, שתי הפִּיות לא נפגשו במרכז. במקום זה, קרן החוצה מהנקודה ההיא סוג של אור, שאני מהססת לכנות בשם אור. אני לא יודעת כיצד לכנות אותו. בשפה האנגלית אין מילה כזו. הקרניים שלו נפלטו החוצה לכל הכיוונים.
הושהיתי ליד המרכז, כשהתבוננתי ביראת-כבוד על המחזה העצום שנגלה לפניי. שתי המערבולות הסתובבו במהירויות מסחררות. המערבולת העליונה הסתובבה בכיוון השעון, וזו שלמטה הסתובבה נגד כיוון השעון.
בתוך החרוט העליון ראיתי גרגיר קטן של חול שזיהיתי אותו כעצמי: פיליס. על פיליס וחייה שחיה, היו מונחים כל הגלגולים הקודמים והבאים שלה. הכל התרחש באותו הזמן ובאותו המרחב! כמו כן זיהיתי אחרים מסביב לפיליס, ואותו דבר התרחש אצלם. ראיתי המוני אנשים אחרים בכל מקום בתוך החרוט, ואותו הדבר התרחש עבור כולם. הרגשתי כאילו צפיתי בכל החיים, והגעתי לתובנה שזמן ומרחב אינם קיימים בכלל.
לא ראיתי שום תנועות למעלה או למטה, אחורה או קדימה, שמאלה או ימינה. מה שראיתי היה רק התרחבות והתכווצות. אף אחד לא היה גדול, או קטן, מהשני, אבל כמה אנשים היו מורחבים וגודלים יותר, ואחרים היו כל כך מכווצים, שנראו מתכווצים ומצטמקים.
כשחיפשתי רמזים נוספים לחיים, שמתי לב שפיליס נמצאת גם במערבולת התחתונה, ובדיוק באותו מיקום [יחסי] שלמעלה, וכך גם כל האחרים. המערבולת התחתונה היתה דמות-ראי של העליונה. הן היו השתקפויות האחת של השניה. כמו למעלה – כך למטה.
מרתק ככל שזה היה, תשומת לבי עברה לאחר מכן למרכז. זה היה המקום שאליו רציתי ללכת, לתוכו ודרכו. הרגשתי כאילו זה היה פתח לאלוהים. סוף סוף אגלה את המקור – אלוהים עצמו. הייתי בדרכי לשם.
הכוח שבא מהמקום הזה היה כה כביר, וההקרנה שלו כל כך עזה וחזקה, שזה היה מכאיב להסתכל ישירות עליו, ולכן, מה שראיתי ממנו היה ממבטים חטופים מהירים שלי הצידה. זה היה המקום שאליו רציתי ללכת, בלי קשר למשמעות האפשרית של הבחירה הזו. היתה לי הרגשה שהמקום הזה, החלל הזה, יוביל איכשהו לאלוהים. רציתי להכיר את אלוהים. רציתי לדעת מהו אלוהים, ולכן נעתי לעבר הקרניים.
…כשהייתי קרובה מספיק לליבת המרכז עד שהרגשתי את העוצמה החודרת של כל קרן וכמעט התעוורתי מהזוהר, נוכחות אוהבת מנעה ממני להתקרב, ואז התחלתי לשמוע את קולו של בני, קלי. הקול שלו תפס את תשומת לבי. כשניסיתי להקשיב יותר, היססתי. למרות שלא שמעתי שום מילים, רק קול, היה משהו מאוד בלתי רגיל בקול שלו. לא שמעתי קול של בן האוהב את אימו. שמעתי במקום זה קול של אדם שנותן אהבת חינם לאדם אחר, בגלל שבחר בכך, לא בגלל שהיה צריך, או בגלל שציפו ממנו לכך. היה זה קול של אדם שנותן במלואו, בלי הסתייגות, בלי ספק, בלי ציפייה או צורך, בלי תנאים או הגבלות. היתה רק אהבה. אהבה כל כך עשירה, חמה, רעננה ושמחה, כל כך נדיבה ומקיפה, שנראה שהיא המתנה הגדולה מכל המתנות: אהבה ללא תנאים!
כל כך שמחתי לגלות שכזה דבר יכול להתקיים בעולם הגשמי, עד שכך נעתי מהמערבולות, מהקצה של עולם האור הזה שהקיף אותי, וחזרתי לשמיים הליליים ולבית שלי, עד שנכנסתי לגופי מחדש דרך הראש, והתכווצתי כדי להתאים את עצמי לגוף…
גירסה מפורטת יותר של המקרה הנ"ל, לכל המעוניין: