במהלכה של בדיקת לב שגרתית צללה דבורה נמיר, כתבת הבריאות של 'ידיעות אחרונות' ל-12 דקות של מוות קליני. היא מתארת את החוויה הפסטורלית שחוותה, על דפי העיתון.
דבורה נמיר מספרת: (מתוך אתר ynet)
אומרים לי שעל הפנים שלי התיישבה שלווה עמוקה. אני מסתכלת על עצמי במראה ומנסה לראות מה שהאחרים רואים, ולא תמיד מצליחה. שואלים איפה הייתי, ואני עונה להם: בחופש, ומחייכת לעצמי. והחיוך הזה אומר הכול.
לפני כחודש (אוגוסט 2009), אחרי אינסוף נדנודים (כן, כן, ארבעים שנות עבודה ככתבת הבריאות של 'ידיעות אחרונות' לא הופכות אותך, מסתבר, לעירנית מאוד לגבי המצב הבריאותי שלך), באתי ל'בלינסון' לצורך מיפוי לב, בדיקה שגרתית שלא מחייבת אשפוז. במקרה שלי, עניין של מזל, הפכה הבדיקה הפשוטה לדרמה של חיים ומוות.
במהלך המיפוי התברר שמצב עורקי הלב אצלי מחייב צנתור דחוף. ואז, בפתאומיות, ללא כל רמזים מקדימים, הופיע על המוניטור שאליו חוברתי, קו אופקי ישר, ללא תנודות, או בשפה הרפואית: נכנסתי למצב של מוות קליני שנמשך, לדברי הרופאים, כ-12 דקות.
שואלים אותי מסביב: איך זה למות. אני שואלת אותה שאלה, ויש לי תשובה אחת והרבה תהיות. אני מגוללת בעיני רוחי שוב ושוב את מה שעבר עליי, באותה פרטנות האופיינית, כנראה, למי שחווה טראומה גדולה, או אולי למי ששימש במשך כל-כך הרבה שנים עיתונאי המסקר את תחום הבריאות והרפואה …
…(היא מספרת על כניסתה לבי"ח, והסכמתה לצינתור, ואז ממשיכה:) את מה שהתרחש בשעות שבאו אחר-כך אני מתקשה לזכור. אינני זוכרת איך הגעתי לצנתור בבניין הסמוך, לא זוכרת איך עברתי את הלילה, לא זוכרת מי היה ליד המיטה שלי. כלום. חור שחור. ההכרה שלי הייתה קצת מעורפלת. אני זוכרת רק שהבחנתי שהמצנתר ליד מיטתי – מטר ותשעים גובה, מהסוג שלא היית רוצה להסתבך אתו בלילה בסמטה חשוכה (מאוחר יותר יסתבר לי שהאיש היה רופא השייטת שכונה שם 'העטלף') – איננו ד"ר וורצל שאותו הכרתי היטב. ד"ר וורצל כבר בפנסיה, הסביר לי הרופא שליד מיטתי, אני ד"ר הרץ, מנהל מחלקת הצנתורים במקום ד"ר וורצל. המשכתי בחקירה. איפה למדת? תחקרתי מתוך הערפילים, באיזה בית-חולים עבדת קודם? הוא ענה לי בסבלנות למרות לחץ הזמן, וכששמעתי ממנו את שמות הרופאים שאתם עבד, נרגעתי. "תדע לך שאני מהמרת בקזינו, אבל יש לי הרגשה, שהפעם אני מהמרת טוב. אז יאללה, קדימה, חבל על הזמן!".
ביקשתי לראות על המסך את מה שהוא עושה, והוא הסביר לי כל שלב בפעולה. "עכשיו מרחתי לך יוד?,"? אמר, "תרגישי דקירה קטנה, אני מרדים לך את המקום, ונתפלל שצ'יק-צ'אק יהיה בסדר?."? התבוננתי במסך, ופתאום תוך שנייה נעלם הכול. כל סוללת המסכים נעלמה, כל הצוות הרפואי שבבגדים הירוקים ובעטיפות הניילון של אנשי החלל נעלמו. אני עברתי לעולם אחר. על המוניטור, סיפרו לי, היה קו ישר. דום לב. צללתי למצב של מוות קליני. לא ראיתי ולא הרגשתי כלום מכל פעילות החירום, שהחלה לרחוש סביבי. רק גופי עוד היה שם, מונח בלי תזוזה על מיטת הטיפולים. נשמתי כבר הייתה במקום אחר.
הייתי במין חדר ארוך, לבן, בוהק באור שאין דומה לו, ואני ניצבתי שם מול המון עצי ברוש עשויים קרח שקוף ומאחוריהם בוהק אור מטרף, שהפך את הקרח למזוקק כל-כך. וכל עצי הקרח הבוהקים הקיפו אותי מכל צדדיי כמו מערת נטיפים, אני זוכרת שחשבתי לעצמי. עמדתי נפעמת מול המראה המדהים הזה, כשברקע מתנגנת מוסיקה קלאסית קלה, והייתה בי שלווה ענקית, הרגשה נפלאה של יופי ושקט בלתי רגיל שכמותו מעולם לא חשתי. בלי צעקות, בלי כאבים, בלי תככים, בלי פחדים.
לא היה לי מושג כמה זמן הייתי בתוך העולם המופלא ההוא, אבל את השקט המעודן ההוא שברו לפתע צעקות: אדרנלין, אדרנלין, ?.30? לאט-לאט פקחתי את העיניים, וגיליתי על-ידי את כל אנשי החלל בבגדים הירוקים העטופים בניילונים, כשהם שוכבים על גופי, מכים אותי מכות רצח, נותנים לי מכות חשמל ואגרופים. "זו הייתה החייאה הרואית?,"? אמר לי לאחר כמה שעות פרופ' סקלרובסקי.
במשך הימים שהייתי מאושפזת באו אליי רופאים ושאלו אם בשעה שהייתי שרויה במוות קליני, ראיתי מישהו מיקיריי. האם מישהו דחף אותי קדימה או אחורה, האם חשתי מגע כלשהו, או אולי שמעתי איזה קול. לא הרגשתי שום דבר מהדברים האלה, רק נזכרתי שכששכבתי על שולחן הניתוחים, נשמטה היד שלי כאילו מישהו משך אותה. "כמה זמן הייתי בצד השני?,"? שאלתי בשנייה שהתעוררתי. התשובה העבירה בי צמרמורת. מניסיון עבודתי אני יודעת שהחייאות שאורכות מעל ארבע דקות, משאירות נזק מוחי ונזק ללב. אני הייתי שרויה במוות קליני זמן ארוך פי שלושה, והראש והלב בסדר גמור. מבחינתי זה נס. סדרה של נסים. …
קשה לחזור לחיים הרגילים, אחרי שנמצאים מעבר להם. מאוד קשה. בהתחלה זה כמעט בלתי אפשרי ובלתי נתפס. אני כל הזמן עסוקה בהבנת מה שקרה ומה שיקרה. היו אצלי רבנים ומקובלים, ושאלתי אותם מה קורה לנשמה של מי שעבר מוות קליני כה ממושך וחזר לחיים, האם אני אהיה אדם טוב יותר, סבלני יותר, רגוע יותר? אין תשובה אחת, ואף אחד לא התחייב לכלום. בכלל, אף אחד מהסובבים אותי לא יכול לצפות ממני לכלום, כי אף אחד לא יודע באמת מה עבר עליי. גם אני לא. אני עוקבת אחרי התגובות שלי כמו מישהי שלא ממש מכירה את עצמה.
אינני יודעת אם השתניתי, אבל אני יותר מסוגרת בתוכי, מנסה להבין. אני מוצאת את עצמי רוצה להיות יותר לבד. אני עדיין די מבולבלת. אני מבינה שהטראומה לנפש הייתה יותר גדולה מאשר הטראומה ללב. שמתי לב שאני יותר סבלנית, יותר רגועה. לפני האירוע הזה לא הייתי מסוגלת להירדם בלי כדור שינה. כיום אני נרדמת כמו תינוקת, שמה את הראש ונרדמת. אין לי הסבר לזה. אני חושבת שאולי המקרה הזה הוציא ממני את רוח הלחימה. שום דבר כבר לא נראה נורא ודחוף. אני אומרת על חברה טובה שאכִזבה אותי ולא באה לבקר, שזה לא נורא. פעם הייתי מרימה אליה טלפון וכועסת. כיום אני מנסה להבין, לוקחת את הדברים יותר בקלות.
אני חוזרת וקוראת שוב ושוב את הספר 'החיים שאחרי החיים', שכתב ריימונד מודי, ובו הוא מספר על עשרות אנשים, שפגשו את המוות ממש כמוני. אני שואבת משם כוח, מחפשת הסברים. בין הדפים אני מוצאת אחים לחוויה העל-אנושית הזו. פעם הרביתי להשתמש בביטוי "חיים רק פעם אחת?,"? היום אני חושבת שהוא כל-כך רחוק מלהיות נכון. הרופא אמר שהם תיקנו בלב שלי כל מה שהיה זקוק לתיקון, אך הטיפול בנפש תלוי רק בי. אני חושבת שזה נכון, הרי אף פסיכולוג לא היה שם, מעבר לחיים. כמי שחוותה משהו שהוא הכי קרוב למוות, אני חושבת שאם המוות הוא גסיסה איטית ומענה, אני מעדיפה למות מדום לב. אם המוות הסופי הוא כמו שאני חוויתי, אין מה לפחוד. מאז הביקור בארץ עצי הקרח התחלתי חיים חדשים. את הסיבוב השני קיבלתי במתנה.
(מקור: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3814791,00.html)
