ד"ר רנה טרנר (יהודיה) נפצעה באורח אנוש בתאונת דרכים. בבית החולים הודיע פרופסור מנתח ראש על מותה להוריה, ואמר שעליהם להיות אסירי תודה, כיוון שלו היתה נותרת בחיים היא היתה במצב של צמח. במהלך השיחה אחות מפוחדת רצה למשרד וצעקה "היא חיה! היא ישבה ודיברה!". הפרופסור גער בה על ההפרעה, והסביר לה שלפעמים גופות יכולות לזוז או לעשות רעשים. האחות לא התרגשה ואמרה: "היא התיישבה ואמרה: אל תיתנו לי עוד תרופות". הוריה החזיקו בפרופסור בחוזקה ורצו לעברה, כשהיא היתה בדרך לחדר המתים…
זה תיאור החוויה (פברואר 1982):
איני זוכרת מתי עזבתי את הגוף. נעתי, כשראשי לפנים, דרך מערבולת אפילה של מה שנראה כעננים שחורים רותחים, והרגשתי שאני נמשכת לצדדים, שהפחידו אותי. לפניי היתה נקודה קטנטנה של אור בוהק, שגדל בהדרגה ובהק יותר ככל שהתקרבתי. נעשיתי מודעת לכך שכנראה אני מתה, והייתי מודאגת לגבי אמא ואבא שלי ואחותי, וגם מעט כועסת על עצמי כשחשבתי: "הם בקרוב יתגברו"…
הגעתי בהתפרצות של אור מופלא לחדר עם קירות לא מוחשיים, כשעמדתי לפני אדם בשנות השלושים שלו, בערך 1.80 מ', שיער חום-אדמדם עד לכתפיו, וזקן ושפם קצרים מסודרים ביותר. הוא לבש חלוק פשוט. היה נראה שאור נובע ממנו, והרגשתי שהיו לו גיל חכמה עצומים. הוא קיבלת אותי באהבה רבה, רוגע ושלווה בלתי ניתנים לתיאור. בלי מילים. הרגשתי: "אני יכולה לשבת למרגלותיך לנצח, ואהיה מסופקת", והתפלאתי על עצמי לחשוב/לומר/להרגיש דבר כזה. הוקסמתי מאריג החלוק, וניסיתי להבין כיצד ניתן לארוג אור!
הוא עמד לידי, והורה לי להסתכל לשמאלי, שם חייתי מחדש את הרגעים הפחות מושלמים בחיי. חייתי מחדש את הרגעים הללו, והרגשתי לא רק מה שעשיתי, אלא גם את הפגיעה שגרמתי. חלק מהדברים מעולם לא דמיינתי שיגרמו כאב. הופתעתי לגלות שכמה דברים שאולי הייתי מודאגת לגביהם, כמו לגנוב שוקולד מחנות כשהייתי ילדה, לא היו שם, בעוד שהערות רגילות שגרמו פגיעה שלא ידעתי בזמנו, נחשבו. כשהרגשת האשמה הכבידה עלי, העבירו אותי לכיוון הארועים האחרים שגרמו הנאה לאחרים, למרות שהרגשתי בלתי ראויה. היה נראה שהמאזן הוא לטובתי. קיבלתי אהבה רבה.
הובלתי פנימה יותר לחדר, שהפך לאולם. שם, הגיע מולי סבא שלי. הוא נראה צעיר יותר ממה שזכרתי, והיה ללא השפתיים השסועות, אבל ללא ספק היה זה סבא שלי. התחבקנו. הוא דיבר אליי, וקיבל אותי בברכה. התרגשתי כשסלחתי לו על זה שהוא מת כשהייתי בת 14, ובכך גרם לי להפר את הבטחתי להיות רופאה ולמצוא מזור לבעיית הלב שלו. עד אותו רגע לא קלטתי אפילו שכעסתי עליו בכלל!
סבא אמר לי שסבתא באה בקרוב, ושהוא מצפה לבואה. שאלתי למה היא באה בקרוב. סבא אמר לי שהיתה לה "המחלה", ושהיא באה בקרוב. היה נראה שלסבא לא היתה תפיסה של זמן, כשניסיתי ללחוץ "כמה קרוב?".
(סבתא שלה אובחנה 3 חודשים מאוחר יותר ב"מחלה", ומתה באוגוסט, כחצי שנה לאחר האירוע. אמא שלה כעסה לשמוע על כך ממנה כשהיא חזרה להכרה).
לאחר שסבא ואני דיברנו במשך זמן, הוא הכניס אותי פנימה יותר בחדר, שהפך שוב לאולם. התקרבנו לקבוצת אנשים שהתחלתי לזהות.
האדם שקיבל אותי בהתחלת האירוע, בא והניח את ידו על כתפי, וסובב אותי לכיוונו. הוא אמר: "את חייבת לשוב. יש לך משימה לבצע".
רציתי להתווכח. רציתי להישאר. הסתכלתי חזרה על סבא, ונדחפתי במהירות לכיוון הכניסה. על הסף הכל הפך לחשיכה, כלום, שום מודעות…
(היא ממשיכה לתאר את הסבל בחייה לאחר שהתעוררה, ואפילו כעס שחשה כלפי אלוהים על שנשלחה חזרה).
הדבר היחיד שהיה לי הוא הודעה ברורה, שאין לי שום מוסג כיצד להעביר הלאה, והיא:
"הגיע הזמן לחיות בהתאם לאמונתייך, יהיו אשר יהיו – לעשות סדר בביתך – כיוון שאחרית הימים מגיעה!"
(באנגלית: "It is time to live according to your beliefs, whatever they may be – to put your house in order – for the end times are upon us!")
זו לא יכולה להיות המשימה שלי. לא היה שום קול או דרך שהבנתי איך המסר הזה הגיע. אני גם לא יודעת מי היה שומר הסף, לא היה שם, ולא היכרות.
הייתי חמש שנים במצב של כמעט זומבי, לפני שהשתקמתי. יש לי עבודה רווחית, הקמתי את "אגודת פצועי הראש של ניו זילנד" (כדי לעזור לבעלי פציעות ראש חמורות, כמו זו שהיא עברה), ומציגים אותי כדוגמא לשיקום פגיעה בראש. עדיין אינני יודעת את משימתי, ועדיין יש לי כאב, תתרנות, ליקויי ראייה וכו'.
זיכרון החוויה הוא יותר אמיתי היום, ממה שהיה אתמול.
בס"ד.
לפי מקורות הקודש לא דנים מישהו קטן ולכן על הגניבה מהחנות לא דנו ולא הראו לך, לעומת זאת על הדברים השליליים הכי קטנים שעשית בגדלותך כן הראו לך – כי יש דין צדק.
לאביחי,
לפי המסורת היהודית, בית דין של מטה לא מענישים מתחת לגיל 13, ובית דין של מעלה לא מענישים מתחת לגיל 20.
יחד עם זאת, במקרים של מוות קליני שמפיצים בעולם החרדי, מוזכרים בפירוש עבירות בזמן ילדות. באחד המקרים המפורסמים יותר, מוזכרים שני מקרים של ילדות בגיל 6 בערך. אבל זה לאו דווקא סותר, בגלל שאין כאן עונש, אלא סקירת חיים, ולכן זה גם יכול להתאים בהחלט למסורות היהודיות.
לגבי הסיבה שהיא לא ראתה את המקרה שהצטערה עליו, אם נרצה לפרש לפי המסורת היהודית, הרי כשאדם מתחרט על מעשה באופן מוחלט הרי שהמשמעות היא שהוא "שב בתשובה" על אותו מעשה (יש אומרים שיש גם צורך בוידוי וקבלה לעתיד), והכוח של התשובה הוא כ"כ גדול, עד שהוא מוחק את המעשה לגמרי (או, לחלופין הופך את העוונות לזכויות), וייתכן שבגלל שהבחורה כ"כ הצטערה על זה במשך השנים, אז המעשה נמחק מהעבר שלה בשמיים.
חג שמח